מאמרים בתורת האחדות ותמצית תורתם של הוגי האחדות והשלום הגדולים

 

 

 

 

  • על ההבדל בין טייסי מטוס לטייסי מסוק /ואיך כל זה קשור לזוגיות
  • אחדות ולא אחידות
  • מנחם בגין
  • הרב קוק על האחדות
  • תורת האחדות של בעל האם הבנים שמחה
  • תורת האחדות של בעל התניא
  • תורת האחדות של הרב אשלג
  • תורת האחדות של הרב מניטו
  • למה לעולם לא נגיע לאחדות ישראלית באופן נורמלי ומהן החדשות הטובות
  • מי הוא טייס קרבי טוב יותר, מי מסוגל לסחוט מכלי הטיס הלוחם שלו ביצועים מעולים יותר? טייס מטוס קרב או טייס מסוק קרב?

    לכאורה התשובה  הפשוטה היא שטייס מטוס הקרב הוא הטייס המעולה מבין השניים ואכן בחיל האוויר  הישראלי מקפידים לקחת למגמת טייסי קרב רק את המצטיינים בקורס.

    אף על פי כן , במשל הבא ברצוני להוכיח שברגע מסויים ובתנאים מסוימים דווקא טייס המסוק , יחשב לטייס טוב יותר,הנה כך:

    שני טייסים, טייס מטוס קרב וטייס מסוק קרב ממריאים מבסיסם אל עבר מטרותיהם,הם מזהים את המטרות באמצעות המכמי"ם המתוחכמים שלהם ,נועלים ובוחרים את החימוש המונחה המיוחד שישוגר למטרה , הם משגרים במקביל ופוגעים – בול! כעת מגיע הרגע להסתלק ולחזור הביתה בשלום, בדיוק באותו השלב  שבו שני הטייסים מושכים את הסטיק כדי לנסוק לעבר בסיסם  שני כלי הטיס שלהם נפגעים מאש נ"מ. מרגע זה ואילך שני הטייסים מגיבים באופן אחר לחלוטין! טייס הקרב מתמרן קצת ובקור רוח תוך שהוא מדווח שנפגע הוא מושך בידית הצהובה שחורה שבין רגליו ופולט את עצמו בחלקיקי שניה מכלי הטיס הבוער שמתרסק לבדו לאדמה , הטייס הנוטש , צונח בקלילות אל הקרקע ואם הכל עובד כמתוכנן תוך זמן קצר מגיע כוח הפינוי וחילוץ בהיטס שמחזיר אותו לבסיס האם שלו לנקודת ההתחלה, שם הוא ירגע, ישתה כוס קפה חמה  יעלה על כלי טיס אחר ויתחיל את התהליך מחדש… אבל אצל ידידנו טייס המסוק זה סיפור אחר ! מרגע פגיעת הטיל הוא ידרש לכל כוחותיו ועוצמת אישיותו  כדי לשרוד, טייס המסוק  יודע היטב כי בניגוד לחברו טייס המטוס יש לו רק אופציה אחת והיא להנחית את הכלי הבוער בשלום על הקרקע, הוא לא אחד שינטוש! וזאת מסיבה פשוטה – ברוב המוחלט של מסוקי הקרב בעולם אין כיסא מפלט[1]… בנקודת הזמן והמקום הזאת טייס המסוק הופך בעל כורחו להיות טייס טוב יותר מטייס הקרב, למעשה הוא הופך להיות הטייס הטוב בעולם – הוא יעשה דברים מטורפים ונואשים להפליא כדי שמסוקו ינחת בשלום  וזאת לא בגלל שהוא טייס יותר מסור או יותר אמיץ מטייס הקרב שנטש , פשוט, כי אין לו ברירה אחרת, אחרי הכל גורלו שלו מאוחד עם גורל המסוק הבוער הצולל …

    כסא מפלט

    דחילק, מה הקשר בין אהבה למסוק קרב?!

    אל חשש אנחנו עדיין עוסקים בנושא האהבה. הנמשל למשל הקטן שהבאנו בפרק הקודם הוא מערכת יחסים זוגית נורמלית, אנחנו כמובן הטייס וכלי הטיס הוא? נכון ! בן הזוג שלנו.

    כיצד היינו מגדירים את עצמנו? האם אנו טייסי מטוס או מסוק? כאשר יש בעיות בטיסה, כאשר נדמה שההתלהבות או הרגש נגמרים או דועכים, האם אנו ממהרים לנטוש ולקוות שבמערכת היחסים הבאה אל מול מטוס חדש ונוצץ הממתין רק לנו כל הבעיות בוודאי יעלמו או שאנו דומים לטייסי מסוקים- (למרות שלנו שלא כמותם אכן יש בחירה חופשית לנטוש אם וכאשר נרצה בכך,אבל זוהי בחירה שאנו שומרים עד לרגע האחרון ממש)…ככלל אנו מרגישים כמוהם שגורלנו וגורל שותפנו מאוחד ושאנו לא מוכנים לעזוב בשום פנים ואופן עד שמיצינו עד הסוף את כל המאמצים האפשריים.

    ובכן ברור שכולנו טייסי מטוס כיוון שלכולנו היכולת לנטוש אם וכאשר נרצה בכך. אבל לצערנו ניתן לומר בכאב רב שכיום רובנו משתמשים בכיסא המפלט בתור אופציה זמינה למדי…לא רק  כאשר פוגע במטוסנו טיל נ"מ קטלני- אלא אפילו כאשר נדמה שעץ הריח התלוי בקוקפיט כבר לא מפזר ריח באותה המידה…אנו מטיסים מטוס על בסיס רגשות – וכאשר  נגמרים האנדורפינים וכבר לא "בא לנו"- אנו ממהרים לנטוש…אנו בטוחים שבמטוס הבא זה לא יקרה – כי הוא יהיה המטוס המושלם מבלי לשים לעובדה שאנו מסירים את האחריות מעלינו ושאנו חוזרים שוב ושוב על אותן טעויות כבמעגל קסמים, אין ולא יהיה אף מטוס מושלם, הרגש תמיד יעבור תהפוכות ומהפכות , עליות וירידות , אנו מוכרחים למצוא נקודת משען ,יציבה יותר, חזקה יותר, אחרת נמצא עצמנו שוב ושוב לבד בשמיים כשחופת מצנח גדולה מעלינו מתקדמים במהירות כלפי אדמת המציאות הקשה ובכל פעם עייפים ומיואשים יותר, בנטישה מתמדת.

     טוב, אז מהי ההגדרה האמיתית למושג אהבה?

     

    האהבה היא: החלטה!

     

     

    רבותיי , זאת האמת הפשוטה : ניתן לאהוב את מי שרוצים לאהוב

    הבחירה אם לאהוב או לשנוא נמצאת בידינו.

    לאהוב פירושו בסך הכל להחליט לאהוב, כל אחד מאיתנו הוא בעל בחירה וכח רצון , באמצעות הכוח הזה אנו מסוגלים לקבל החלטות חזקות ויציבות שנשארות ומחזיקות גם כאשר נדמה שאפסו כל הסיבות הטבעיות והנוחות להמשיך להחזיק בהן.

    כוח הרצון הוא הכוח החזק ביותר באדם- וכל אדם מחליט באמצעות הבנתו ותפיסת עולמו עבור איזה ערך או ערכים הוא מוכן להקדיש את כוח רצונו.

    לדוגמה: ספורטאי המעוניין להשתתף באולימפיאדה נאלץ להקדיש את כל כוחות רצונו כדי להמשיך להתאמן למרות כל  הקשיים ואתגרים העצומים שעומדים בפניו .

    מה שמניע אותו לכל אורך הדרך הוא "הרצון לקבל תענוג" והידיעה שאותו התענוג הגדול מחכה לו בסוף הדרך(בדוגמה שלנו "הרצון לקבל תענוג" הוא הכבוד הכרוך בהשתתפות באולמיפיאדה) נרחיב על כך  בהמשך…כעת יש לשים לב רק לכך שבדוגמה שלנו הספורטאי מוותר על רצונות קטנים של תענוגים וסיפוקיים מידיים (כמו מנוחה, אוכל לא בריא וכדו') לטובת רצון גדול יותר הנובע מתענוג גדול יותר לתפיסתו  .

    כאשר האדם מחליט לאהוב אדם אחר בכל כוח רצונו הוא מסוגל בין רגע לסגל יחס חיובי ואוהד כלפי אותו האדם,בתנאי שהדבר יראה לו "משתלם כדאי ומענג."

    אמנם נדמה שההגדרה זאת של "אהבה כהחלטה" מקלקלת את הרומנטיקה הגדולה…שכן היא מעקרת את האהבה מרגש ומהתרגשות והופכת אותה לקרה ורציונלית, אז לאן באמת נעלם כל הרגש? והאם באמת לא נפגוש אותו שוב? אל חשש,קצת סבלנות אני מבטיח שהרגש עוד יחזור ובגדול!

     


     


    [1] א. הסיבה לכך שאין כיסא מפלט ברוב המסוקים היא כמובן הרוטור המסתובב במהירות מעל הקוקפיט , מסיבה כלשהי לנטוש היישר לתוכו ,לא היה נראה למתכנני המסוקים כרעיון מוצלח במיוחד.

      ב. אמנם ישנם כמה מסוקים מודרניים שבהם אכן יש יכולת כזאת אבל היי אל תהיו קטנוניים.

     

    מהי בכלל שנאת חינם ומה גדרה? כלפי מי היא מכוונת?איך ניתן להתגבר עליה ולהתאחד במציאות הישראלית הקיימת, והרי  יש כל כך הרבה מחלוקות  מהותיות ואמיתיות  במציאות ?

    לעיתים ישנה נטייה לבלבל בין שני מושגים שונים אחדות ו אחידות אך למעשה מדובר בשני מושגים שמהווים ממש הפכים מנוגדים זה לזה.

    הרצון להשגת אחידות הוא שלילי והוא נובע מן הגאווה :

     זהו הרצון לשלוט על כל העולם ,לכבוש, לעשות את כולם זהים לפי דעתי האישית, שכולם יהיו דומים לי והולכים על פי שיטתי הבלעדית. וכך כתב  רבנו בחיי [1]

    "שנאת חנם היא חלוק לבבות שדעות בני אדם משתנים זה מזה ואינן מסכימין לדעה אחת, וכל אחד ואחד יש לו דעת בפני עצמו ואין לחבירו יתרון עליו ואין אחד מהם מכיר ערך מי שהוא גדול ממנו אלא שרוצים להיות כולם ראשים, ובכן דעותיהם ולבותיהם חלוקים".

    גרוע מכך, ברצון כזה מתגלה גם תכלית  הכפירה והתכחשות לרצונו האמיתי של הקב"ה, שהרי רק הקב"ה שלם ומושלם , וככזה הוא ברא עולם בעל בריות רבות בעלות  דעות מגוונות ופרצופים שונים: "[2]כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה"

    ולכן ברצון להפוך הכל לאחיד כפי הבנתו ורצונו המצומצמת של האדם  מתגלה שורש עניין העבודה הזרה  - האדם בעצם עובד את עצמו ודוחק  את רצונו של אלוקים הצידה.

    ומדוע הרצון להשגת אחידות גורם  לשנאה?, על כך כותב הרש"ר הירש בפירושו[3]:

    "שנאת חנם שכיחה בלב ההדיוטות. דיים לאלה, שהזולת מתחרה אתם ב"מלחמת הקיום"-...ואע"פ שהוא נאבק באמצעים כשרים, הרי הוא שואף יחד עמם לאותה מטרה. בחריצות ובכישרון מאיים לעלות עליהם, ועל כל פנים הוא מאלצם למאמצים יתרים, שהרי אין הם רצים יחידים בזירה. דיים בכל אלה כדי לראות בו אדם הראוי לשנאה, שהרי הוא המעכב ..., והם מצפים להרחקתו ולאבדנו הגמור"

    .כלומר השנאה לשונה נובעת מעצם הרצון לשלוט על כל העולם ואיננה צריכה סיבה אמיתית נוספת אחרת, יריביו של האדם אינם אנשים שחטאו בשום דבר למעט העובדה שהם פשוט קיימים כבני אדם אחרים ממנו ובכך הם כבר יריבים בתחרות  חייו ושנואים על ידו ,שנאה זו מוגדרת כשנאת חינם, שנאה ללא כל  סיבה מוצדקת כלפי השנוא. שכן הסיבה לשנאה כזו נמצאת אך ורק אצל השונא.

     

     

     

     

    ועוד פרט מעניין לגבי שנאת חינם: היא לא תכונתם הבלעדית של רשעים גמורים , אלא קיימת באופן טבעי אצל כל אדם מרגע שהוא נולד, וכפי שהגדרנו השנאה הזו מקורה בגאווה והגאווה האנושית נמצאת באדם באופן טבעי מרגע לידתו .

    וכפי שכותב האדמו"ר מאשלג[4] : כי  טבע  האדם מינקות הוא להיות "מקבל" המרוכז כל כולו ברצון של עצמו ובראיית עצמו ואפסו עוד, ולאט לאט בזכות התורה והמצוות ובפרט בזכות חלק התורה שעוסק במצוות שבין אדם לחבירו האדם משכלל את עצמו ויוצר לעצמו טבע שני של נתינה שהיא בעצם תכונה על טבעית – והיא היכולת לראות את הזולת  ולדאוג לו ולהשפיע לו כל טוב–ורק כך האדם הופך להיות דומה יותר ויותר לאלוקים וזה הוא תכלית הטוב.

    ולכן למרות שהרצון לשלוט בעולם ולהחיל את דעותיו ורצונותיו על הכל מצוי באופן טבעי אצל כל אדם משעה שהוא נולד,  על האדם מוטלת החובה לשנות את הטבע המגונה הזה! וזהו תפקיד האדם בעולמו   ,ובדיוק בשביל זה נתן לנו הקב"ה את התורה והמצוות –כדי ללמדנו  לזהות את יוצרנו כדבר נפרד מאיתנו ועצמאי ,כזה שיש לו דרישות כלפינו, וזאת ניתן לעשות רק אחרי שמצליחים לזהות שגם הזולת הוא דבר נפרד מאיתנו ועצמאי , כזה שיש לו אישיות ייחודית שונה דעה שונה וצרכים שונים מאיתנו.

    רק דרך ההבנה האישית של האדם שהוא בסך הכל חלק זעיר  מיתר הבריאה ושלא עליו נאמר כי הוא "מלוא כל הארץ כבודו",  ניתן להגיע לרצון הנעלה של השגת האחדות.

    הרצון להשגת האחדות הוא חיובי והוא נובע מן הענווה:

    הענווה היא הידיעה של האדם  כי  הוא רק חלק זעיר  מכלל הבריאה העצומה

    הענווה היא ה"מחילה" לזולת על עצם השונות הקיומית שלו, והידיעה שכל  אדם נברא שונה על ידי בורא שמים וארץ בכוונת מכוון  ושיש לכל אדם חלק ייחודי מן הקב"ה בתוכו "חלק אלוקה ממעל"[5]

    הענווה היא הזיכרון כי השפע הרוחני  הפרנסה והכבוד מגיעים לכל אחד מאיתנו רק על פי ה':

     ה′ הוא זה ה"מוריש ומעשיר"[6] ו"אין אדם נוגע במוכן לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא"[7] כלומר לכל אדם מגיע רק מה שמגיע לו מבלי שיש לחבירו איזו  נגיעה לכך.

    ולכן רק אחרי שאדם עבד על מידת הענווה  הוא יכול  לעבור לשלב הבא :

    ולהצליח "לחלק את המחלוקת"

    כי צריך לדעת שבכל מחלוקת ישנם שני חלקים לא זהים:

    החלק העיקרי והאמיתי: הבדלי הדעות האמיתיים הנובעים מתפיסות עולם שונות באופן טבעי, עם החלק הזה יש להתמודד ברצינות ומתוך בקשת הצדק והאמת.

    החלק הטפל והשקרי: תחושות של זרות וניכור  עלולות לנבוע כאמור מן הגאווה השקרית וליצור שנאה בין הצדדים. את החלק הזה במחלוקת  יש לבודד ולבער  ולהדגיש כי הוא איננו רצוי איננו נחוץ ולא אמיתי.

    דוגמה מעשית לחלוקת מחלוקת:  ראובן אינו מסכים בשום פנים ואופן עם שמעון ,הוא אינו מוותר והוא נשאר איתן בדעתו כי שמעון טועה ומטעה אך יחד עם זאת הוא מכבד את שמעון ומנסה להבין מאין הגיע למסקנותיו המוטעות ולשכנע אותו בצדקת טענותיו הוא. לאחר כל זה יש שלוש אפשרויות:א.אחד הצדדים שיכנע את השני ב. המחלוקת נשארת והשניים מגיעים לפשרה במציאות. ג. המחלוקת נשארת והשנים ממנים עליהם בורר חיצוני שיכריע או מצרפים עוד אנשים כדי להגיע להכרעה על פי רוב – והדבר החשוב ביותר: לאחר ההכרעה הענינית  אין בין שמעון לראובן שום תחושות של  זרות ניכור בוז או זילזול שעלולות ליצור שנאה.

    בקשת האחדות היא היכולת לשמור על החיבור היסודי למרות ועל אף הבדלי הדעות והגישות האמיתים, מתוך ראיית  המכנה המשותף הרחב ביותר ,  ומתוך אהבה וכבוד אל  כלל הכוחות השונים ושלל הדעות המגוונות באשר גם הם חלק אלוק ממעל ממש. כפי שמצינו אצל אנשי בית הלל ובית שמאי  [8]שאף שחלקו אלו על אלו באופן חריף לא נמנעו מלשאת נשים אלה מבית אלה ונשארו ביחסי קירבה ואהבה:" אע"פ שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי."

    הדוגמה הפשוטה והקרובה ביותר ליכולת לשמור על מכנה משותף רחב למרות מחלוקות ואי הסכמות  היא משפחה. משפחה היא קבוצת אנשים הקשורים בקשר ביולוגי בלתי ניתן לניתוק. משפחה נורמלית מכירה היטב את ההבדלים שבין בניה ועדיין למרות הבדלים אלו שלעיתים הם חריפים מגדירה עצמה כמשפחה ומקפידה לזהות ולהדגיש את המכנה המשותף הרחב והנצחי שהוא רב על המחלוקות השונות הזמניות.

    עמנו עם ישראל איננו בשום פנים ואופן  עם רגיל, סגולתו היא ערבותו הייחודית  ,המשפחתית ,ותכונה נפשית זו קיימת בתוכנו  מפני שכל אחד מישראל הסכים לקבל את התורה כאיש אחד בלב אחד וכפי שמסביר בעל הסולם[9] : ...זהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה כי לא ניתנה להם התורה בטרם נשאל כל אחד ואחד מישראל –אם מסכים הוא לקבל עליו את המצווה של ואהבת לרעך כמוך ...ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע...רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה...

    ומטעם זה נקראו  כל ישראל  אחים[10]  ואכן תורת האחדות שואפת לשכנע את כלל הבנים שבעם היהודי על שלל מגזריהם,דעותיהם ואמונותיהם- את החכם, את הרשע [11], את התם ואת זה שאינו יודע לשאול - לשבת סביב שולחן הסדר היהודי ולפתור אפילו את המחלוקות הגדולות ביותר שלנו ביחד  באופן עניני ואמיתי ומתוך אהבה וכבוד , צריך לברר מהי דעת הרוב ולקבל החלטה על פיו  ואחר כך להמשיך הלאה כעם מאוחד מבלי לכעוס או לשנוא את הצדדים החושבים אחרת. וכידוע היו אפילו תקופות שבהן עם ישראל ברובו היה חוטא ולמרות זאת בזכות אחדותו הקב"ה שמר עליו ותמך בו :

    דורו של דוד כולן צדיקים היו, ועל ידי שהיה להן דילטורין [=מוציאי דיבה], היו יוצאין במלחמה והיו נופלין אבל דורו של אחאב, עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היה להן דילטוריא(לא היו מלשינים ושונאים זה את זה) - היו יורדין למלחמה ונוצחין.[12]

    וכן כתוב

    גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים [=עבודה זרה], ושלום ביניהם - אמר המקום [=ה']: כביכול איני יכול לשלוט בהן, כיון ששלום ביניהם [---]. גדול השלום ושנואה המחלוקת.[13]

    ויש להבין כי האתגר והקושי הגדולים מצויים בנקודה בה הרוב אינו פוסק על פי השקפת עולמך ודווקא אז אתה נבחן , האם תצליח לשמור על נאמנותך לכלל ?והאם אתה מבין שחשיבותו העצומה של ליכוד כל חלקי האומה גדולה יותר מכל שאר הדברים.

    והעיקרון של חלוקת  המחלוקת שהזכרנו קודם  צריך להיות מיושם גם כאשר פוגשים אדם חוטא מישראל (שכידוע "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"[14]) :

    ברגע הראשון אמנם מסתייגים ממנו באופן טבעי , אך החוכמה היא להפריד את החטא מן החוטא כמו שאמרה ברוריה אישתו של רבי מאיר :כתוב "יתמו חטאים מן הארץ ולא יתמו חוטאים"[15].

    הדרך הפשוטה לעשות זאת היא לחשוב על עצמך ולזכור כי גם אתה בעצמך חטאת  בעבר  ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא "[16] ואף על פי כן המעשים הרעים שעשית בעבר לא הופכים אותך בעיני עצמך ליישות שנואה ורעה ו"אין אדם משים עצמו רשע"[17] , אדרבא אתה אוהב את עצמך וממשיך לחשוב שאתה אדם טוב  – וכך בדיוק אתה צריך לחשוב גם על חבירך , שהרי נאמר  "ואהבת לרעך לרעך כמוך".

    ועל כך אומר הבעש"ט שכאן נבחן דווקא מי שראה את העבירה או החיסרון - אם הוא מתמלא כעס על הזולת החוטא, הרי זו הוכחה שהמום קיים במשהו גם אצלו, "וכל הפוסל במומו פוסל".[18] הקב"ה הראה לו את אותה עבירה כדי שיפסוק  את הדין לגבי עצמו.

    אבל אם הוא רואה שהזולת עובר עבירה והדבר גורם לו להתמלא עליו ברחמים וצער - לבו טהור ואין בו נגיעה לאותה העבירה כלל ודאגתו דאגה כנה.

    והעיקר לא לאבד את התקווה מכל אדם מישראל אפילו כאשר הוא חוטא בחטא חמור

    וכדבר הזה כתב הרמב"ם[19]: "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים "ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון", אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ..."

    ומתוך דברי הרמב"ם כל מושג התוכחה מתגלה באור חדש : התוכחה איננה באה מתוך שנאה אלא אדרבא היא היא ההוכחה שהמוכיח אינו שונא כי הוא מאמין בחוטא ומאמין שבכוחו לתקן ולא מתייאש ממנו וזוהי מצוות התוכחה האמיתית , תוכחה מתוך אהבה רבה  וגדולה כל כך שעליה אמר רבי עקיבא: תמהניאם ישבדור הזה (מי) שיודעלהוכיח[20]

    וכן שמעתי פעמים רבות מאבי מורי פירוש יפה מהשל"ה [21] על הפסוק שאמר שלמה המלך : "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ"[22] נשאלת השאלה מה החוכמה להוכיח חכם?, הרי כל העניין הוא להוכיח את הלץ! אלא שהלץ והחכם הם אותו אדם ממש, והשאלה היא כיצד אתה מתייחס אליו  האם בזמן ההוכחה הוא לץ בעיניך או חכם?, ועל פי זה גם יקבע אם ישנאך או יאהבך וממילא אם יקבל תוכחתך או לא.  וכך כותב גם האור החיים הקדוש [23] :

    "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך - פירוש אם נסבב מאחיך דבר הגורם לשנאתו לא תשנאהו בלבבך, אלא בפיך דבר אליו תוכחות על אשר ככה סבב, והוא אומרו הוכח וגו′, ואומרו ולא תשא עליו חטא, פירוש לא תחליט בדעתך שמה שנסבב מאחיך ברשע עשאן, ועודנו עומד בחטאו עמוס על שכמו, אלא תהיה דן אותו לכף זכות, ותוכיחנו, ועל ידי התוכחה יהיה אחד משני דברים, או יתן אמתלא להנעשה ואין חטא(הוא יתרץ את המקרה כך שתבין שאין חטא בעצם) , או יתחרט על הנעשה וישוב לבל עשות כדבר הזה, והרי הוא כריע כאח לך"

    ואמנם ציוותה התורה "הוכח תוכיח את עמיתך", אלא שכפי שמדייקת הגמרא[24] "עמיתך" הוא "עם שאיתך" בתורה ובמצוות, ומסביר בעל התניא[25] שחובת ההוכחה היא רק על חברך, על אדם שמחזיק בתורה כמוך, וממילא יש יסוד סביר לקוות שהוא מעוניין לשמוע את התוכחה ושהיא רצויה לו, ואף על פי כן זהו דבר קשה להוכיח ולקבל תוכחה כמו שאמרנו.  ובוודאי ובוודאי שאין הכוונה שתוכיח סתם אדם מן הרחוב שמעולם לא פגשת קודם לכן. ובכל ענייני התוכחה על אלו ממחנהו ושאינם ממחנהו, יקפיד ראש וראשית לא לפגוע באיש או אשה מישראל כי רב הנזק על התועלת ויבדוק היטב אם דבריו נשמעים, ואם לאו - מוטב שלא יוכיח ולא יהיו דברים שאינם נשמעים[26].

    כלומר איננו מוכרחים להסכים עם הזולת אבל אנו מוכרחים שלא לשנוא אותו ...ויותר מכך על פי תורתנו הקדושה אנו מוכרחים אפילו  לאהוב אותו! שכן התורה מסמיכה את שני הפסוקים המפורסמים האלו: "לא תשנא את אחיך בלבבך... ואהבת לרעך כמוך" [27]ואכן הדרישה  מאיתנו היא גדולה ועצומה ולא לשווא על מצוות "ואהבת לרעך כמוך  " אמרו שני גדולי ישראל האהובים, הלל הזקן ורבי עקיבא, שהיא "כלל גדול בתורה" ו"כל התורה כולה על רגל אחת" .

     

     

    [1]ספרו "כד הקמח" כותב  בערך "שנאת חינם"

    [2] (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א)

    [3]פירושו על התורה, בפס' "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז)

    [4] (רבי יהודה ליב הלוי בעל פירוש הסולם לספר הזוהר) , מסוכם מתוך מאמר  "מתן תורה"שלו.

    [5] איוב לא,ב

    [6](שמואל א, ב, ז),

    [7](יומא לח, ב).

    [8]יבמות יג,ב

    [9] מאמר הערבות

    [10] כל ישראל אחים זה עם זה במדבר רבה (מהדורת וילנא) ט,יא.

    [11] לא תהיה גאולה עד שגם הבן הרשע יתוקן-כך כותב בספרו  "מלבוש לשבת ויו"ט" הרבי יששכר בעריש דב אייכנשטיין מזידיטשוב זצ"ל.

    [12]ירושלמי פיאה, פרק א הלכה א

    [13]בראשית רבה (מהדורת וילנא) לח,ו

    [14] סנהדרין מד, א

    [15] ברכות י,א על פי הפסוק בתהילים קד,לה

    [16] קהלת ז,כ

    [17] סנהדרין ט,ב

    [18] קידושין ע,א

    [19] (הלכות דעות ו, ו)

    [20]ערכין טז, ע"ב

    [21] פרשת מסעי

    [22](משלי ט,ח):

    [23] בפירושו לתורה על הפס' הוכח תוכיח את עמיתך

    [24] שבועות ל,א.

    [25]הגאון רבי שניאור זלמן מליאדי זי"עבעל שולחן ערוך הרב ומייסד חסידות חב"ד. וראה תניא פרק לב על החילוק שבין הוכחת חברו לתורה ומצוות לבין הוכחת מי שאינו כזה.

    [26] על פי יבמות סה,ב

    [27] (ויקרא פרק יט, יח-יט).

    מנחם בגין 1913-1992היה ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, יו"ר תנועת החרות ומפלגת הליכודשר בממשלות ישראלמפקד האצ"ל בתקופת המאבק במנדט הבריטי.

    כדי ליצור אחדות ושלום צריך לא פעם לוותר על משהו יקר , לעיתים קרובות הקורבן הוא היוקרה האישית או הכבוד- האדם נאלץ להיות מוכן לוותר על כבודו ועל צדקתו לטובת הכלל , אחת הדוגמאות המענינות לוויתור קשה אך מהותי לטובת הכלל היא תרגולת "לשכב על הגדר" בצבא: כאשר כובשים מוצב אוייב ומסתערים על גדרות התיל שלו , על הלוחם הראשון שמגיע לגדר להישכב עליה ובעצם ליצור בה פירצה נוחה למעבר על ידי הנמכתה תחת משקל גופו ולהניח לחבריו המסתערים אחריו לדרוך עליו ולחדור למוצב.

    אין ספק שתפקיד זה הינו מסוכן ביותר כי ברגעים אלו של שכיבה על הגדר הלוחם מקריב את יכולת התימרון שלו שהיא המפתח להישרדותו בשדה הקרב הרווי אש אוייב, אך התרגולת הזו קיימת מתוך ההבנה שהכלל חשוב יותר מן הפרט ושרק על ידי הקרבה של חייל אחד חיילים אחרים יוכלו להמשיך ולזרום לתוך היעד ולבסוף להשיג הכרעה וניצחון בשדה הקרב.

    דוגמה  ליישום ערך זה של הבנת הכלל וחשיבות עליונותו על הפרטים נמצאת למשל בפקודתו האמיצה של מנחם בגין ראש האצ"ל  לחייליו לנצור את האש ולא לירות אל עבר חיילים יהודים אחים בפרשת אלטלנה , אלטלנה היתה ספינה שהובילה נשק ותחמושת ללוחמי האצ"ל שבגין היה מנהיגם, אלא שבן גוריון מפקד ההגנה וראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל פקד להוביל את הנשק למחסני ההגנה. משלא הגיעו שני האישים הללו להסכם , נתן בן גוריון פקודת אש והאלטלנה החלה סופגת ירי מן החוף , לבסוף החורם הנשק על ידי ההגנה בעימותים בין צה"ל לאצ"ל נפלו 16 לוחמי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.

    למרות סכנת החיים שנשקפה לו ולמרות שהאינטרסים האישיים שלו ושל קבוצתו נפגעו מאוד. בספרו האוטוביוגרפי המרד בפרק הנושא את הכותרת "מלחמת אחים - לעולם לא". סיכם מנחם בגין את פרשה אלטלנה במילים: "…עלולה היתה לפרוץ מלחמה פנימית, מלחמת נקם איומה, על התרמית, על המזימה, על הפשע, על מעשי הזוועה, על הדם הטהור שנשפך. אבל האויב החיצוני עמד בשער ואנחנו אמרנו: 'בשום תנאים לא להפעיל נשק'... ולא היתה מלחמת אחים הדדית בישראל, שהיתה מחריבה את ישראל בטרם יקום. על אף הכל".‏ 

     

     

    הרב אברהם יצחק הכהן קוּק (1865-  1935. מכונה גם הראי"ה) היה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות  נחשב לאחד מאבות הציונות דתית .

    הרב קוק שימש ברבנות בלטביה, עלה לארץ ישראל בתקופת העליה השניה, ופיתח משנה פילוסופית-קבלית, אוהדת ביחס לציונות וליישוב החדש. הוא נתמנה לרבן של יפו והמושבות, ולאחר מלחמת העולם הראשונה לרבה האשכנזי של ירושלים. הוא הקים את הרבנות הראשית לישראל שבה כיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון, וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב.

     

     

    המאמר הבא בעניין תורת האחדת של הרב קוק נערך על ידי הרב משה צוריאל
    מוקדש לעלוי נשמת
    חנה בת חיים

    כתב מרן הראי"ה, "אורות הקודש" 

    אנו עם אחד, מפני שיש לנו אל אחד. כך כתב הראי"ה: "גוי אחד אנחנו, אחד כיחידו של עולם. זהו עומק טבענו הרוחני שיש בנו בכח" (אורות", ענ' נה).

    שוב מדגיש זאת מהר"ל:
    "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו" (ירמיה ב, ג)כי בשביל ראשית התבואה אדם זורע כל התבואה וכו' כי הש"י שהוא יחיד בעולם, איך לא יהיה לו בעולם אומה השייכת לו, ויש לה התייחסות אליו שהיא ג"כ אומה יחידה בעולם הזה כמו שהוא ית' יחיד, והם ישראל שעליהם נאמר 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (שמו"ב ז, כג), שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד. ולא כמו שאר אוה"ע (ש)אין להם תורה מן השמים שהיא תורה אחת, רק יש להם דת נימוסית, ודת נימוסית אפשר שתהיה (בפנים) (באופנים) הרבה. רק התורה כתיב בה 'תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם' (במדבר טו, טז) ועל ידי התורה גם כן ישראל גוי אחד. אומה כמו זאת היא שייכת אל הש"י שהוא ית' אחד" ("נצח ישראל", פרק י'). (זאת אומרת מפני ששומרים אנו אמונים לתורה שהיא אחת, ונמנעים מחילוקי מנהגים בעניניה, ע"י זה מתפרסם כי עובדים אנו לאל אחד).

    ובאמת רעיון זה נמצא בדברי חז"ל. על הפסוק "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא עליכם כבוד ה'" (ויקרא ט, ו) אמרו כי משה הזהיר: "כשם שהוא יחיד בעולם, תהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום" עכ"ל. הרי מכאן האיסור של "לא תתגודדו", של מנהגים חלוקים בין קבוצות שונות הנמצאות ביישוב אחד (כמבואר ברמ"א, או"ח סי' תצ"ג) והוא סעיף של ע"ז (כמשמעות הרמב"ם, הל' ע"ז פי"ב). וכבר הזכיר הרב שהפלגנות בעניננו הציבוריים היא סעיף של ע"ז ("אורות" סוף עמ' עג).

    וכך כתב מרן הראי"ה: "האחדות שוכנת בנו ואור ה' אחד חי בקרבנו. הדינים, דיני תורת אלוהים חיים מציינים (הערת המעתיק: כלומר מייחדים ומאפיינים) אותנו מכל עם ולשון" ("אורות", עמ' כ-כא).

    מאותם הדברים הללו שהזכרנו אפשר לנו כבר להבין מי הוא זה שאיננו נכלל אתנו באחדות זו. ונבאר זאת בפרק הבא.

    מי איננו נכלל באחדות זו

     

    מרן הראי"ה דן בשאלה מדוע יש בכל זאת כל כך הרבה פירודים בישראל. הוא עונה שזאת מפני שאנו משקפים את כל התנועות שיש בכל שאר אומות העולם. וז"ל:
    "ריבוי הצביונים השונים, שמתחלקים בעמים רבים, כלולים בישראל יחד וכו' מתוך כך הם עלולים יותר לפירודים ומחלוקות פנימיים. וכו' וכו'. (ובכל זאת) התורה כולה שמכללת בעז עצמיות סגולותיה, ובשיווי ארחות חייה את הכלל כולו ואת כל פרטיו, היא התריס בפני הפירודים" עכ"ל.

    זאת אומרת יש מסגרת כללית המאחדת את בני האומה, למרות כל הפילוגים. האמונה בקדושת התורה, האמונה כי יוצר כל מסר לנו מסגרת חינוכית ע"פ התורה, היא היא המאחדת את כולנו למרות כל חילוקי דיעות הנוגעים לפרטים שונים. ממילא מובן מדבריו שהכופרים בסגולת התורה, מי שכופר במסגרת הכללית הזאת, יצא מן הכלל".

    וכך חוזר הרב אברהם קוק ומדגיש במפורש (בהמשך הפסקא הנ"ל):
    "מכל שינויי הדיעות והטפוסים, בכמה ענינים רוחניים וחומריים, מופיע על ידה (ע"י התורה) הטוב הכללי שמאחד את כולם בכללות קיומה של תורה, מלבד הרשעים המוחלטים העוקרים בית ישראל ופרקים עולה (עול שלה) ביד רמה. כדאמרה ברוריה למינא, רני עקרה שלא ילדה וכו'" ("אורות", עמ' קסט פסקא ו').

    זאת אומרת ש"הרשעים המוחלטים" אינם בכלל אחדות האומה.

    מרן הראי"ה חזר לחילוק זה שוב כאשר בספר "עין איה" ביאר מעשה ברוריה הנ"ל שהזכיר, וכדלהלן:
    "הדבר ידוע שהתחלקות מפלגות בעם גדול, הוא דבר המועיל לשכלולו של העם כשהולכת בנתיב הצדק, כמו מפלגת חכמים, חסידים, אומנים, אכרים. ואפילו מפלגות של דיעות מחולקות בדרכי המוסר וההנהגה, במדיניות (ביאור המעתיק: פוליטיקה) או בעבודת ה', מביאה כל אחת תועלת וטובה. כי כל מפלגה משכללת מקצוע מיוחד שמועיל לעבודת הכלל ושלמותו. אמנם כל זה אינו מדובר כי אם בשיטות ומפלגות כאלה שאינם נוגעים בחיי העם העיקרי להורסו. אבל הכיתות הרעות העומדות בישראל לפעמים להרס תורה ומצוות, שהם בית חייהם של ישראל, הם אינם נולדים מטבע רוח הכללי של העם כמו שאר כיתות ומפלגות המועילות לשכלול והתפתחות. כי הכיתות הנוגעות בחייהם של ישראל, לשום איבה בין ישראל לאביהם שבשמים, לבטל אחדותם של ישראל וקדושתם ע"י מרידה בתורה בכלל וכו', הם אינם פורחים מרוח העם הפנימי האמיתי כשאר מפלגות מועילות. ואין בכח כנסת ישראל להוליד גידולים רעים ומאררים כאלה, רק מרוח משחית חיצוני נולדו. על כן לא יתדבקו בישראל להיות עצם מעצמי האומה, כי אם בהכינם להם מפלגה ושיטת כתה מסוייגת, יתפרדו מעל אהלי ישראל ויטמעו בין העמים כי לא לה' המה, וכדברי חז"ל על כיו"ב 'הני מערב רב קאתו או מסטרא דערב רב' וכו' על כן אי אפשר להם להתקיים בישראל" ("עין איה" ח"א עמ' 48-49, על ברכות י' פסקא קכד).

    הרי מדבריו שאין לנו אחדות עם הפוקרים וכופרים בקדושת התורה, וכל שכן במי שכופר במציאות הקב"ה. וחזר כאן הרב על מה שהדגיש במאמרו "אפיקים בנגב" כי "פורקי עול של תורה ביד רמה, בוזי קודש וכופרים בקדושת התורה והמצוות וערכם הקיים, (האומה מתייחסת אליהם) בשלילה גמורה ביחס (ל)האחוה הלאומית" ("אוצרות הראי"ה", מהד' חדשה, ח"ב עמ' 121). ושוב:
    "שומרי התורה והמצוה, הם אינם מכירים ולא יוכלו להכיר שום אחוה לאומית עם אותם שניערו חצנם (מליצה ע"פ נחמיה ה, יג) מנשמתה של האומה ומקור חייה" (שם, עמ' 122).

    הנימוק לניתוק זה מן האחדות עם הכופרים הללו, מובן ע"י דברי רבי סעדיה גאון "לפי שאומתנו בני ישראל אינה אומה (אלא) (כי אם) בתורותיה" ("אמונות ודעות", מאמר ג, פסקא ז). וכן כתב מהר"ל: "כי בדת הם ישראל, ולא זולת זה" ("באר הגולה", עמ' קמח). ונ"ל כי המקור לכך בדברי חז"ל ("מדרש הגדול", על שמות, דף צז, "ולקחתי אתכם לי לעם"). ממילא מובן כי המכחיש אמיתות תורה זו, אינו שייך לאומתנו. כלומר אין לנו "אחדות" עמו.

    והנה בדורו של הרב קוק (שנת תרע"ג) היתה הגימנסיה (מוסד בית ספר תיכון חילוני) ביפו מרכז גדול לחינוך החילוני. נתבקש הרב לאסור מלחמה נגד המוסד הזה. הרב סירב מחמת טעם טאקטי, וכך דבריו: "מפני דרכי שלום. היישוב שלנו בארצנו הקדושה הולך ומתרחב ב"ה, ואנו חייבים לראות שכל אחד יחזק את חברו בכל עניני החיים, לעמוד יחד נגד האויבים הרבים מבני הנכר המתנכלים לנו, ואסור לנו לפי מעמדנו (האקטואלי) כעת לעורר מדנים ומלחמת אחים אפילו בשביל מטרה היותר קדושה" ("אגרות", ח"ב עמ' קס). ומשמע כי מחמת פקוח נפש של היישוב, יש לנו לגנוז מושג של "מלחמה". 

    וכן פירט יותר במכתב אחר (שנת תרע"ב):
    "אע"פ שמלחמה כבדה אנו חייבים להלחם עם הלאומיים היבשים, בעלי 'יהודים בלי יהדות' אשר התרכזו ביחוד ע"י הגימסיה שלנו פה, מכל מקום אנו חייבים מעבר מזה להשמר מאד שלא לנתק את פתיל האחדות והאחוה בין העובדים והמתיישבים בארץ ישראל. כי למודים אנו למדי לדעת מה מלחמת אחים יכולה לעשות לנו, בפרט בראשית דרכנו בישוב הארץ, ובעודנו כל כך מעטים וחלושי כח ומוקפים משונאים מחוץ מכל העברים" עכ"ל ("אגרות" ח"ב עמ' סג).

    אין כאן סתירה אל דבריו שהבאנו מן "אפיקים בנגב" שאין לנו אחדות עם כופרים, כי אפשר שלא דן אותם שהיו בדורו ככופרים בקדושת התורה. עובדא היא שלימדו שם והתענינו גם ב"מקרא"!

    אבל למרות הסתייגותו מדרכי מלחמה, הרב הזהיר שאין להתחבר אל מורי החינוך החילוני. כאשר נשאל ע"י מורים דתיים ממוסד "תחכמוני" אם להצטרף ל"מרכז המורים", ענה הרב:
    "על דבר התחברות מורי מוסדנו עם "מרכז המורים" לפי מצבו כעת, אין גם להעלות על הדעת. הרי כל מגמתנו (היא) להלחם בעה"י מלחמה חיובית נגד האליליות המודרנית שבשיטת ההוראה החדשה, שמרכז זה נושא את דגלה. דעתי היא שאנו חיבים לקבל את הטוב גם מהם, אבל חלילה לנו להתחבר אליהם" ("אגרות", ח"ב עמ' רפב-רפג).

    שיטתו של הרב שיש להתייחס למנהלי הגימנסיה ולמורי המוסד בסגנון של נימוס וכבוד, שיטה זו איפשרה שהיה יכול לפנות אליהם למנוע קלקולים דתיים. כאשר נודע לו שהם מתכננים עבור תלמידיהם טיול לירושלים, כתב להם:
    "רגשי שלום אחים תוקפים אותי להציע לפני כבוד ההנהלה שבטיול שייערך לתלמידי הגימסיא לירושלים, יאחזו איזה אמצעים שעל ידם לא יחולל כבוד הדת וכל קודש, למשל חילול שבת ביחוד בפרהסיא, ואיסור הכניסה למקום המקדש. אני חושב שיש די מקום בלב, למרות כל התהומות המבדילים בין מהלכי הנפש אצלנו, לקבל הצעתי זאת" ("אגרות", ח"ב עמ' קנז).

    הרב קוק נגד שקיעה במפלגתיות וכיתתיות
    כתב הרב קוק (כנראה ממה שהרגיש בנפשו):
    "גדולי הנשמה אינם יכולים להיות נפרדים מן הכללות היותר מקיפה וכו' וכו'. כשהם רואים בעולם, ביחוד החי, קינטוריות, איבות, רדיפות וניגודים, מיד הם עורגים להיות משתתפים בכל חייהם לשאיפות המביאות הכללת החיים ואיחודם, שלומם ושלותם. וכו' הם מתאמצים בכל כחם להכליל את הכל, לאחה ולאחד. וכו' כשהם באים אל עמם וכו' והם מוצאים אותו מחולק ומפורק, מפולג למפלגות מפלגות, אינם יכולים להתאחד התאחדות גמורה בשום מפלגה, כי הם חפצים להתאחד עם האומה כולה, דוקא כולה" (קבצים, קובץ א, פסקא קא).

    סלדה נפשו העדינה של הרב קוק מכל המפלגתיות. הוא הציע לעסקני "המזרחי" בזמנו (שנת תרע"ג) לעסוק:
    "בעבודת השלום, שלום כללי באומה לכל פלגותיה. וכו' אנו צריכים לשום אל לב, מה יהיה האחרית מכל הפירודים כולם ההולכים ומתרבים, המפלגות, הפדרציות, והפרקציות, האגודות 'והמנינים', הזרמים, וה'במות'?" ("אגרות", ח"ב עמ' רי).

    והרב קוק תמה:
    "גם בשעה שאנו עומדים על ההכרה של איבת עולם אשר לנגדנו מכל ההמנים (הערת המעתיק: ריבוי ממלת "המן" בשושן הבירה) שבכל הדורות וכו' גם אז יאפילו עלינו הידיעות המטעות, גם אז אנחנו חושבים בחובנו על דבר נצחונות פעוטים של כתה כלפי כתה, של מפלגה כלפי מפלגה. גם אז אנו מנוגעים בעקשנות לקחת את הטפל ולזרוק את העיקר, לדבר רק על דבר קניינים פרטיים, מפעלים של זעיר שם זעיר שם" עכ"ל ("מאמרי הראי"ה", עמ' 154).
    "ויותר גדולה היא הצרה מפני הצרות הפנימיות שלנו, מפני שנשבת שלום הבית אצלנו, שלום בית ישראל. וכו' וכו'. הרי אנחנו רואים בעינינו את הצרה הפנימית האיומה, איך שקמים יהודים כנגד יהודים, איך שאחים נהפכים זה כנגד זה לזאבים ולנחשים. ואיך זה תאמר 'לך כנוס את כל היהודים'? (שם, עמ' 155). "מי הוביל אותנו עד תהום החושך של שנאת אחים לאחים?" (שם, דף 159, עוד עיין עמ' 162-163, ועמ' 174-175).

    וכאשר לצערו הנורא חזה הרב פראות והתפרעות אנשי השמאל נגד אסיפת הרבזיוניסטים (עיין ב"מאמרי ראי"ה", עמ' 554, ד"ה לשבר בת עמי; ומפורט יותר בסוף "חזון הגאולה", עמ' שמב. המאמר עצמו שם בעמ' רלב-רלג) זעקה נפשו:
    "אותו חילול השם למרום פסגתו הגיע, באותה הפעולה הנתעבה של המלחמה הבזויה, מלחמת אחים, הבלתי שכלית, הבלתי נימוסית, הפראית והאכזרית, אשר נתקלנו בה כעת. וכו' את שם קדשי אל תחללו עוד! הרפו מאף, התלמדו להביט איש על אחיו, מפלגה על מפלגה, בעינים של אחים חומלים, הנתונים יחד בצרה גדולה, והמוכנים להתאחד למטרה קדושה אחת: עזרת הכלל כולו" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 365).

    כל קבוצה בישראל ביצרה עמדה שהיא מסוימת ומיוחדת לה. הברכה תבא כאשר יתאגדו כולם תחת גג רעיוני אחד.
    "הקיבוץ והחיבור משלים את החסר, אבל דוקא בתנאי שהשלום הפנימי יופיע שם, שאז הקיבוץ עושה את ההשלמה. וכו' וכו' כל הסיעות והדיעות המפוזרות, הכובשות מקומות ומערכות מיוחדות, פגמיהן הנם פגמים לפי הערך של חוסר האיגוד והקיבוץ. כל מה שהדיעות המשוטטות באומה בכל צדדיה, כולן יחד יתכנסו, יתאספו ויתבררו, יתאחדו זו לזו, אז הרע והכיעור שיש בחלקים מהם נאפס, והאור והחיים הפנימיים וצורת הקודש הולכת ומאירה" ("קבצים", קובץ ה פסקא עד).

    כך הראי"ה מלמד כי בהיסטוריה של עמנו בעבר, לכל קבוצה היתה נקודה חיובית כלשהי מה תרמה לעמנו. וזאת למרות שלחלק מהם היו גם דברים שליליים. אבל גם אותם הדברים השליליים גרמו לתוצאות ברוכות שלאחר כך. (בפסקא הבאה, הוספנו סימני אותיות למען יתר בהירות). וז"ל:
    "נתנו לנו דחיפות שונות: א . התורה הנגלית ב. והנסתרת, ג . הפילוסופיא ד. ההשכלה המאוחרת, ה. האגדה ו. הפלפול ז. חיבת ציון ח. תחיית האומה (הערת המעתיק: כלומר הציונות) ט. והספרות, י. תנועת הפועלים י"א. החסידות י"ב. הנטיה הקוסמופוליטית של המתקנים באשכנז (גרמניה), י"ג. התעוררות (תנועת) המוסר, י"ד. חיזוק התורה (תוספת המעתיק: הישיבות בליטא), ט"ו. הנטיה הסגפנית ("הפרושים") ט"ז והקנאית (בעלי מריבה נגד חשודים על קלקול הדת), י"ז. הביקורת י"ח. והאמנות,י"ט. דלדולי כח המתבטאים ע"י יאושים (הערת המעתיק: שמא כוונתו לסופר ברנר וכיו"ב) כ. והסתות שונות. כל חזיון יחידי איננו עולם מלא, ויש מהם בגדר מחלה ורע מוחלט. אבל בהיותם מתאחדים ומתארגנים יחד, כל אלה החזיונות ומקורותיהם ומסיבותיהם, כל נטיה קובעת לה את מקומה לפי ערכה. אז מתייצבים כולם במערכה, והאוכל והפסולת כל אחד קובע את תפקידו, עד שאפילו הזדונים ודמיוני ההבל, גם הם משמשים תפקיד בתור איזה כח גורם. וכשאין לו תקנה כי אם כליון, הרי כליונו מביא חיים יותר הרבה מאילו לא היה בעולם" ("קבצים", קובץ ד, פסקא נח).

    רעיון גדול זה קבל הרב מן עומק הגותו בענין אחדות כל ההויה (עיין "אורות הקודש", ח"ב עמ' שצא, תיא, תנז).

    אחרי ראותנו שהאחדות היא בסיס כל הברכות, והיא הכרח וחיוני לישראל, הא כיצד נסביר כל המריבות והפילוגים שיש כעת בישראל? הרב כותב:
    "סמוך לעקבא דמשיחא, מתרבה סגולת האחדות באומה וכו'. טמונה היא סגולה זו במטמון של קטיגוריא ומריבות, אבל תוכו רצוף אהבה ואחדות נפלאה" ("אורות", עמ' עז).

    מלים הללו מפליאות אותנו ונראות כחלום וציפיה אופטימית ואוטופית. הא כיצד יכחיש את הנראה כ"מציאות"? אמנם הרב הרגיש בסתירה פנימית זו וענה על כך במקום אחר:
    "אמנם כל האומר ששקר בדה המן הרשע באומרו 'ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד' (אסתר ג, ח) אינו אלא טועה. באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד, אבל בכל זה עם אחד הוא. ושמא תאמר איך יתכן שיהיו שני הפכים בנושא אחד? 'עם אחד' מצד אחד, 'ומפורד' מצד שני? אל תתמה על החפץ. ישנם פלאים בעולם. והעם הזה שכל עמידתו בעולם מרופדת היא בפלאי פלאות, הוא מראה בהוייתו גם כן את הפלא ההוא, ובמהותו העצמי הרי הוא עם אחד, למרות מה שהוא מפוזר ומפורד" עכ"ל ("מאמרי הראי"ה", עמ' 155).

    ועדיין דברי הרב צריכים ביאור. אמנם הוא מצהיר כי שם לב לסתירה, ולא מעלים עין ממנה. אבל כיצד זה מתיישב? ונלע"ד כי מצאנו פתרון בדברי מהר"ל ("נצח ישראל", פרק כ"ה). הוא מסביר כי כדי שתתקיים הגלות, גזר הקב"ה שיהיו בני ישראל מפולגים איש נגד דעת חברו.
    "שאם לא היו מחולקים, לא היה מקוים בהם הפיזור והפירוד. כי אם יש להם לב אחד ביחד, אין כאן פיזור בין האומות. וגזירת הש"י שיהיו מחולקים" עכ"ל.

    כלומר חילוקי דיעות הללו הם גזורים מפי עליון ית"ש ואין זאת תכונת ישראל בעצם. (אמר המעתיק: מקור יש לזה בנדרים כב ע"א"ונתן ה' לך שם לב רגז" (דברים כח, סה), שם הוא חו"ל).

    וכך הרב עצמו מרמז בדבריו:
    "מחלת הגלות שבפועל שנתכה עלינו במלוא זעפה וכו' היא מלפפת אותנו ועושה אותנו לעם מפוזר ומפורד".

    ואח"כ הרב מנחם אותנו:
    "הננו קרובים להכיר כי ישנה תרופה גם למחלת הפיזור והפירוד שלנו. וסוף כל סוף עם אחד אנחנו ועם אחד נהיה וכו'. 'לך כנוס את כל היהודים' (אסתר ד, טז). וכו'. (והרב משווה בין מחלות הציבור למחלות היחיד, כדלהלן). המחלות הנפשיות ותוצאותיהן הגופניות, אינן מקננות אלא בצד הזיבורית של האדם, הצד הפומבי והמפורסם שלו. אבל הצד הגנוז שלו, הצד הבלתי ידוע שלו, הוא תמיד מלא אומץ, מלא חיים וכח. ומאוצר בריאותו הגנוזה יש (סיפוק) (אפשרות) להשפיע על הצד הידוע והפומבי שלו, המטעה אותו לחשוב על עצמו שהוא חולה ורצוץ, בשעה שבאמת הוא בעל נפש אמיצה בריאה ומלאה חיים ועוז" עכ"ל ("מאמרי הראי"ה", עמ' 155-156).

    זה נכון בחיי היחיד, וגם נכון בחיי הציבור.
    (ישראל) "האחדות שלהם היא עצמיית" ("מדבר שור", דרוש ראשון, דף יג).

    הצד הרעיוני והצד המעשי
    הצד המחשבתי מלמד כי כל צאצאי האבות, ובני הגרים הנלווים אליהם, כולנו אחים זה לזה. כולנו צריכים לנהוג זה עם זה בחמלה ולדון זה את זה לכף זכות. במה דברים אמורים? כאשר הם נאמנים לתורת ה', ולמרות שאינם נזהרים לשמור מצוותיה אבל מאמינים בקדושתה. אבל כאשר גם זה חסר, אסור לנו לנהוג בכופרים באחוה הנ"ל. בין מפני שאנו צריכים לחנך התועים לחזור בהם, ובין מצד שניזהר לא להיות מושפעים מרפיונם. וכבר הרמב"ם דן בזה בפירוש המשניות (סנהדרין, פרק אחרון, בסוף י"ג יסודות. במהד' הגר"י קאפח, נזיקין, עמ' קמ"ה). וכנראה זה מה שאמר דוד "חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך" (תהלים קיט, סג). ועיין דברי הראי"ה באגרותיו (ח"ב עמ' קפז) כיצד מכירים מי מאחינו החוטאים אבל עדיין לא איבד "את הסגולה" של ישראליותו. והעמיד לזה שלשה תנאים: א . אוהב את עמו ב. אוהב את ארצנו ג. בעל מדות טובות יהודיות. 

    ו"השאר פירושא הוא. זיל גמור".

    הרב שלמה יששכר טייכטל  1885-1944   פעל בסלובקיה ובהונגריה בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים,, והיה לאחד מגדולי ההלכה בדורו. כמו כן כתב את שו"ת "משנה שכיר".

         את ספרו "אם הבנים שמחה" כתב במשך שנה במחבוא בעליית גג צפופה בעיר בודפשט, כשהוא דולה מזכרונו יותר מאלפיים מקורות שונים מהתנ"ך, מהתלמוד, מהזוהר ומגדולי ישראל לאורך הדורות.

    בספר ארבעה פרקים: שני הפרקים הראשונים קוראים לעלייה מעשית לארץ ישראל, ומבטאים את תהפוכות נפשו של הכותב בכל הנוגע למעמדם הרוחני של כלל היהודים, אף אלה שאינם שומרים תורה ומצוות. שני הפרקים האחרונים מדברים על ארץ ישראל ככלי לכינוס וגיבוש כלל חלקיה של האומה היהודית. התנאי העיקרי לבוא הגאולה, לפי חטיבה זו, מצוי באיחוד הכוחות של כלל ישראל.

    במהלך הספר וביחוד בפרק האחרון הנקרא "האחדות והשלום –תקנת ישראל" מוכיח  הרב מעל לכל ספק בעזרת מאות רבות של  מקורות  מכל רחבי התורה שבעל פה כי התנאי היחיד לגאולת ישראל, מצוי באחדות  ובאהבה של כלל ישראל.

    עוד משמע מן האמור בספר  שבקיבוץ הגלויות הישראלי יהיו שני שלבים: הראשון, להביא אותם לאדמתם, והשני, לעשות אותם שם לגוי אחד   ולאוהבים זה את זה כאחד ממש...                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                          

    , כלומר המשימה היא לא רק  לאחד אותם פיזית –כקבוצת אנשים בעלי אנטרסים משותפים אלא לאחדם בלב ונפש , לאחר שכבר הגיעו לארץ ישראל.

    יש להדגיש  שדברים אלו נכתבו בידי הרב טייכטל בתוככי גיא ההריגה עוד לפני קום המדינה, והם כמו נכתבו ברוח הקודש ממש. בשעה שבאופן טבעי אי אפשר היה כמעט להאמין בכך שיום אחד תקום מדינת ישראל ואפילו מי שכן האמין לא יכול היה להעלות על דעתו שאפילו  בזאת לא תסתיים הדרך הארוכה אל הגאולה ואף לא תושג עדיין האחדות המבוקשת, כיום בדורנו, כאשר כל דבריו נתקיימו בנו במלואם ובדיוק מדהים אנו נמצאים בין השלב הראשון שכבר נתקיים ונתגשם שלב לשלב השני שעודנו חסר, נדחי ישראל כבר קובצו בחלקם הגדול והיישוב קם והיה- אך האחדות הנפשית והאהבה בתוכנו עודן חסרות.

    לצערנו,  לא זכה הרב טייכטל לראות בהתגשמות חזונו, בספטמבר 1944, אחרי דיכוי המרד הסלובקי, הועבר הרב יחד עם יהודים רבים משארית קהילתו, למחנה סרד, ומשם לאושוויץ. עדי ראייה מספרים שנרצח בידי אוקראיני ברכבת, כיוון שהגן על יהודי זקן שביקש מעט מים לנפשו העייפה.

     

     

     

     רבי שניאור זלמן מלאדי (1745-1812 ), מכונה האדמו"ר הזקן וכן הרב וכן בעל התניא והשולחן ערוך וגם רש"ז.

    מייסד תנועת חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת זו. ספריו הנודעים: "התניא" ו"שולחן ערוך הרב".

    "לאהוב- פירושו להחליט לאהוב",ההגדרה המופלאה והנדירה הזו עולה מתוך דברי בעל ספר ה"תניא" שם הוא שואל  (בתחילת חלק שער הייחוד והאמונה) כיצד יכול האלוקים לצוות את האדם לאהוב אותו בכל כוחותיו?  (הרי התורה מצווה "ואהבת"! את ה' אלוקיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך?!) מסקנתו  היא שניתן לשים את הדברים על הלב בכוח הרצון ולבחור באהבה.

    האדמ"ר הזקן הוא גם זה שהגדיר את המושג אהבת חינם בפרק ל"ב בספרו תניא  (ראה פירושו המצויין של הרב שטיינזלץ עליו) הוא אומר שיש למשוך את הבריות בחבלי עבותות אהבה וכולי האי ואולי - ואם לא ,לא הפסיד שכר מצוות אהבת ריעים- כלומר  שהמצווה לאהוב את הזולת היא מצווה שעומדת בפני עצמה, מצווה שאינה תלויה בדבר, אפילו לא בשאלה האם האדם שמולך בוחר באורח חיים דתי או לא. גם אם הוא לא מעוניין במה שיש לך למכור, אתה מוכרח להמשיך לאהוב אותו, וכך לא תפסיד את השכר של מצוות "אהבת רעים". כלומר, ישנה מצווה לאהוב את בני האדם האחרים כמו שהם. האמת היא שיש מאחורי זה היגיון פשוט: אני מהווה הוכחה חיה ונושמת לכך שאלוקים אוהב אותי. שהרי הוא מעניק לי חיים, אנרגיה ושפע רוחני וגשמי על אף העובדה שאני רחוק מלהיות מושלם ומלא  חסרונות כרימון. ואם אלוקים בכבודו ובעצמו יכול לנהוג כך לגביי, אז מי אני שלא אעניק לזולת לפחות את אותו הקרדיט? 

     

     

     

     

     

     הרב יהודה לייב הלוי אשלג (1884 – 1954 ) היה מקובל, עסק בפירוש  ובהפצה של תורת הקבלה. מכונה "בעל הסולם" על שם פירוש הסולם שחיבר לספר הזוהר.

    על פי תורתו של הרב, טבע  האדם מינקות הוא להיות "מקבל" המרוכז כל כולו ברצון של עצמו ובראיית עצמו ואפסו עוד, ולאט לאט בזכות התורה והמצוות ובפרט בזכות חלק התורה שעוסק במצוות שבין אדם לחבירו האדם משכלל את עצמו ויוצר לעצמו טבע שני של נתינה שהיא בעצם תכונה על טבעית – והיא היכולת לראות את הזולת  ולדאוג לו ולהשפיע לו כל טוב–ורק כך האדם הופך להיות דומה יותר ויותר לאלוקים וזה הוא תכלית הטוב.

    ולכן למרות שהרצון לשלוט בעולם ולהחיל את דעותיו ורצונותיו על הכל מצוי באופן טבעי אצל כל אדם משעה שהוא נולד,  על האדם מוטלת החובה לשנות את הטבע המגונה הזה! וזהו תפקיד האדם בעולמו   ,ובדיוק בשביל זה נתן לנו הקב"ה את התורה והמצוות –כדי ללמדנו  לזהות את יוצרנו כדבר נפרד מאיתנו ועצמאי ,כזה שיש לו דרישות כלפינו, וזאת ניתן לעשות רק אחרי שמצליחים לזהות שגם הזולת הוא דבר נפרד מאיתנו ועצמאי , כזה שיש לו אישיות ייחודית שונה דעה שונה וצרכים שונים מאיתנו.

    הרב אשלג כתב בספרו "מתן תורה", שהמצווה הראשונה והעיקרית שהוטלה על כל בני ישראל בהר סיני היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא עיקר התורה וכל התורה כולה על רגל אחת,  ועם קבלתה שאג העם פה אחד "נעשה ונשמע".  והשיג את הכוח לאהוב ולדאוג לכל אחד ואחד מעמנו בגשמיות וברוחניות, לדבריו, לו היינו משתפים פעולה כמו שהתורה התכוונה, לעולם לא היה לנו מחסור בדבר.   

     

     

    הרב מניטו

     הרב יהודא ליאון אשכנזי ; נודע בכינויו מָנִיטוּ (Manitou); ‏ 1922– 1996  היה רב, מחנך, הוגה דעות ומנהיג רוחני ביהדות צרפת.

    על פי תורתו של הרב: בראשית היה בורא, הוא ברא עולם לא מושלם ומילא אותו בבני אדם לא מושלמים. הוא נתן לבני האדם חופש לבחור, והם מצדם השתמשו בחופש הזה בצורה אגוצנטרית וכה שלילית, עד שהבורא נאלץ להרוס את העולם ולברוא אותו מחדש.

    מתוך העולם הישן הוא חילץ בכל זאת משפחה נבחרת אחת, ומזרעם הוא ברר לבסוף בן אדם מיוחד שהיווה התחלה של משהו חדש. כיוון שאדם זה היה מוכשר לאחווה בין אנושית. הוא התחתן והקים משפחה משלו, שהתפתחה ונהיתה לעם שלם המסוגל כמוהו לאחווה, כלומר לקבל החלטות המיטיבות עם הזולת.

    החבר'ה האלה, חשב הבורא לעצמו, יובילו את העולם עד שהוא יגיע לתכליתו הסופית. בשלב הזה העניק הבורא לבני "העם הנבחר" לא רק ייעוד גדול אלא גם יחס מועדף. הוא הוציא אותם מעבדות משפילה תוך ריסוק חוקי הטבע, התגלה בפניהם ומסר להם את ספר הספרים שכתב בעצמו, ספר המלמד את האדם לתקן את עצמו ואת עולמו.

    אלא שהתיקון לא קרה כל כך מהר. בני העם הקטן אמנם הגיעו לארץ המובטחת, התמקמו, כוננו מדינה והתחזקו. ובכן, חשב הבורא, זהו בדיוק הזמן לתיקון עולם! אלא שזה לא קרה. דווקא כאשר ניתן היה ללמוד מהם דוגמה ומופת, שכחו בני העם המיוחד את מטרתם האמיתית. הם שכחו את מה שתכנן עבורם הבורא, ושכחו את המסר העיקרי שהעביר להם אביהם הראשון. מכאן ואילך השתבש הכל. השחיתות, חוסר הצדק והשנאה החלו פושים בכול. גם אלה שהיו אמורים להיות קהל היעד שלהם הפכו לשונאים ושנואים.

    לצערנו העלילה תקועה בשלב זה כבר אלפי שנים, והיא חוזרת על עצמה בצורות שונות. פעמיים חרבה המדינה הקטנה, פעמיים יצאו בני העם למסע ייסורים ארוך בגלות, שם שרדו איכשהו בתוך ים של שנאה.

    הזמן חלף, ונדמה היה שמשימתו של העם הקטן לעולם לא תושלם. לרגע אחד נורא אף נראה כי עמים רבים פועלים להכחדתו הסופית. והנה באורח פלא חזרו פליטיו בפעם השלישית לארצם המובטחת בתמיכתם הבלתי נתפסת של רוב עמי העולם, שכמו העניקו להם "צ'אנס אחרון" להגשים את ייעודם העולמי.

    בחריצות גדולה חזר העם ובנה בשלישית מדינה לתפארת, מדינה שהפליאה את העולם כולו בהישגיה. אולם למרות ההישגים ואולי בגללם, ולמרות שהתמיד בנשיאת התרמיל הכבד, המרופט, המלא בספרים עתיקים, נדמה שהעם הנרדף טרם התפנה לעלעל בהם, וללמוד וללמד את הבשורה הגנוזה בהם.

    עיני כל העולם עדיין נשואות אל העם הזה, מחכות לו. הכל מצפים שהוא יגלה את ספריו הקדושים ויקרא בהם, ומכוחם יביא לתיקון העולם כולו. או אז תקום כאן מדינה קטנה של אהבה וחמלה, וממנה תצא בשורת האחווה והדאגה לזולת לעולם כולו.

     

    בס"ד

    למה לעולם לא נגיע לאחדות ישראלית באופן נורמלי ומהן החדשות הטובות...

    "איך אנחנו שומרים על האחדות שהתגלתה במלחמה גם הלאה? "

    לאחרונה אני שומע את השאלה הזאת מכל עבר , אני חושב שיש משהו מעודד מאוד בעצם העובדה שיותר ויותר אנשים שואלים אותה, זה גם אומר שיותר ויותר אנשים טעמו וראו כי טוב מן האושר האידיאלי הזה שבדרך כלל חשבנו ששמור לאחרית הימים –

    לתענוג הצרוף הזה  יש שמות וכינויים רבים אבל כולם התכוונו לאותו הדבר בדיוק: "ערבות הדדית" , "סולידריות" , "אהבת חינם","חברת מופת אנושית", "צדק חברתי"," גן עדן עלי אדמות"  ועוד...הרעיון הכללי הוא זהה , בני אדם ובאופן רלבנטי יותר –בני ישראל –מסוגלים לדאוג איש לרעהו בכל ולמלא זה לזה כל חיסרון אם רק ירצו בכך הן בגשמיות והן ברוחניות אבל עוד קודם לכל זה מדובר  על אווירת ביחד אדירה שמעניקה כוח עצום לכל אחד ואחד מן הפרטים בעמנו.

    כל מי שהרגיש את מה שאני מדבר עליו (ונדמה לי שכמעט אין מי שלא הרגיש) שואל את עצמו את צמד השאלות הבאות : למה האחדות הזאת מתגלה רק במקרי קיצון ומשבר?  ואיך בכל זאת אם בכלל ניתן לשמר אותה גם בימים רגילים?

    האמת שהשאלות הללו מטרידות את מנוחתי  במשך מספר שנים, הרי לא סתם אמרו הלל הזקן ורבי עקיבא גדולי ישראל שהפסוק :"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה וכל התורה כולה על רגל אחת! , כמו רבים אחרים לקחתי את הדברים הללו ברצינות גמורה (ואולי תמימה משהו) ובחרתי לעצמי כמשימת חיים לעשות כל מה שביכולתי לכדי לקדם את האחדות והאהבה בעם ישראל. אז אני גאה להכריז שלאחר כשמונה שנות לימוד של הנושא הנ"ל  +הקדמה ארוכה וחגיגית זו , הגעתי לארבעת התובנות הבאות:

    א.הטבע שלנו כבני אדם הוא להיות פרודים ומפולגים וזאת מכיוון שהעולם נברא מסוכסך וכל אחד מאיתנו נברא כשהוא כבר חולה באופן טבעי במחלה המכונה קסנופוביה (שנאת הזר) שחז"ל קראו לה "שנאת חינם": הרש"ר הירש הגדיר את הצרה האיומה והחמקמקה הזאת שעודנה מצויה בנינו  כשנאה פשוטה הנובעת ממירוץ החיים והתחרות בין הפרטים, כלומר  אנחנו שונאים את מי ששונה מאיתנו , את מי שמתחרה בנו ובגדול אנחנו שונאים באופן טבעי ואנושי את כל מי שהוא לא אנחנו או לא משרת את צרכינו ומטרותינו. השנאה גם עוזרת לנו להגדיר על דרך השלילה את עצמנו  , כלומר כל מי ומה שאנחנו לא.

    לסיכום מסקנתי הראשונה: החדשות הרעות הן שבאופן טבעי ונורמלי  אין לנו סיכוי להגיע לאחדות ישראלית לעולם.

    ב.הסיבה שבגללה אנחנו מתאחדים במצבי חירום היא: שמצבים אלו הם לא טבעיים ולא נורמאלים מעצם הגדרתם ואז הם מאלצים אותנו לצאת מטבענו גם כן , מאותה סיבה המן הרשע וכל אלו שניסו להילחם בישראל בכל הדורות מאז תקופתו כונו  "צוררים" –כיוון שביחסם  הנחרץ הטוטאלי (והפטאלי) כלפי כלל  היהודים הם בעצם איחדו אותנו כצרור אחד דמיוני  ומהודק מאוד כנגדם ובעד עצמינו. זה גם מה שקרה במהלך המלחמה האחרונה, האחדות שהתגלתה בנו היא מצב לא טבעי שיפוג ויעלם מיד כשנחזור לשגרת החיים שלנו ולא נהיה זקוקים כל כך אלו לאלו.

    ג.אם כך ובהתחשב בכל מה שאמרנו עד עכשיו הפיתרון היחיד ל"משוואת האחדות" (כפי שכינה אותה הרב מניטו) הוא פיתרון מלאכותי, "על נורמלי" ו"על טבעי"

    כלומר וכאן מגיעות סוף סוף החדשות הטובות :על כל אדם מוטלת החובה  לפעול על עצמו באופן אישי רצוני ובחירי כדי לאהוב ולהתאחד גם עם מי "שלא בא לו" להתאחד איתם באופן טבעי, או במילים אחרות ובאופן תמציתי יותר:

     "לאהוב- פירושו להחליט לאהוב",ההגדרה המופלאה והנדירה הזו עולה מתוך דברי בעל ספר ה"תניא" (ופירושו המצויין של הרב שטיינזלץ עליו) שכתב מייסד תורת חב"ד האדמו"ר רבי שניאור זלמן מליאדי המפורסם, שם הוא שואל  (בתחילת חלק שער הייחוד והאמונה) כיצד יכול האלוקים לצוות את האדם לאהוב אותו בכל כוחותיו?  (הרי התורה מצווה "ואהבת"! את ה' אלוקיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך?!)

    תארו לעצמכם מציאות הזויה בה נשמע הציווי המוזר הזה מפיו של מ"כ נחרץ בטירונות כאשר הוא צווח על מחלקת חיילים לפתוח שעון ולאהוב אותו ב40 השניות הבאות!

    עצם הצווי לאהוב מוכיח  שהאהבה נתונה לבחירתו של  האדם.

    ד.כלומר אין אפשרות טבעית לאהוב  ולהתאחד במצב נורמלי עם השונים ממני אלא אם כן אני בוחר לעשות זאת באופן מודע של שכנוע עצמי עמוק (אוטוסוגסטיה) ורק אז אני מסוגל להשתלט על עצמי ולאהוב עקרונית גם את מי שאני חש שמאוד לא מתחשק לי לאהוב באופן נורמלי וטבעי .

    כלומר כיהודי מאמין עליי לקיים את הציווי התורני הכפול של "לא תשנא את אחיך בלבבך"  ושל"ואהבת לרעך כמוך" כלפי כל יהודי וישראלי אחר בעולם!

    התובנה הזאת הולכת נהדר עם התובנה האחרונה שאכתוב כאן שעוסקת בסוג האחדות שאותה יש לבקש: אני מדבר על   הכלל: "אחדות ללא אחידות " , כלומר עלינו לשאוף לכך שנכבד ונאהב איש את רעהו למרות שאנו חושבים אחרת ושכנראה תמיד נחשוב ונאמין בדברים שונים אלו מאלו. (על פי עיקרון זה הדבר היחיד שאותו יש לשנוא בתכלית השנאה היא השנאה עצמה).דרך אגב, להכרעות מעשיות ניתן להגיע על פי רוב (ועל פי הכלל התורני של "אחרי רבים להטות") ולאחר דיונים שבהם לכל אחד ניתנת הזכות להשמיע ולהיות נשמע .כאשר העיקרון הנוסף והיותר משמעותי וחשוב כאן הוא שמי שלבסוף לא בוחרים להקשיב לקולו ושנותר כדעת מיעוט מוכרח  לסבול את החלטת הרוב ולקבל עליו את הדין באהבה ומתוך הבנה וההשלמה עם העיקרון שהאחדות הכללית חשובה יותר אפילו מדעתו הנחרצת.

    (למשל,תארו לעצמכם מצב אוטופי כזה שבו כל גדולי התורה של עם ישראל ישבו יחד סביב שולחן עגול ויתבקשו לעסוק בסוגיות שונות להביע את דעתם בחופשיות ולנסות להשפיע זה על זה  ולבסוף להכריע על פי רוב כאשר כל פרט מחויב להישאר נאמן להחלטת הרוב !)

    לסיכום העניין , "אהבה היא החלטה" וכל מי שהאחדות הישראלית הספונטנית האדירה שצמחה פה בזמן האחרון מצאה חן בעיניו והשאירה לו טעם של עוד , מוזמן להחליט להישאר מאוחד ולהצטרף לכוחות השונים הפועלים למען השגת מטרה זו בכל ימות השנה , אלו ה"נלחמים על אחדות גם בימים של שלום", כצעד ראשון אתם מוזמנים להצטרף אלינו לקבוצת "אחים" בפייסבוק (העוסקת בנושאים אלו בדיוק  ) ושם גם תוכלו למצוא את המדריך המעשי לשלל קבוצות הפועלות למען אחדות ואהבה בעם,  בכל רחבי הארץ ולבחור מה תרצו אתם לעשות למען שימור והגברת האחדות בעם ישראל!

     

     

     

     Bedrucke Dein T-Shirt mit I-Love Motiven oder Deinem Text